כתיבת ספר תורה

חיוב כתיבת ספר תורה

מצוות עשה מן התורה לכל אדם, בין מלך ובין הדיוט, שיכתוב לו ספר תורה, שנאמר "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" (דברים לא, יט). ועוד כתוב “וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם... וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקָיו” (שם יז, יח–יט).

וכך נפסק גם בשולחן ערוך (יו"ד סי' ער סע' א): "מצות עשה על כל איש ישראל לכתוב לו ספר תורה... ואינו רשאי למוכרו".

הגמרא בסנהדרין (כא, ע"ב) אומרת: "אמר רבא אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה".

צילום: יוסי אפללו

מהות המצווה

מן הפסוקים האמורים עולה החיוב לכתוב ספר תורה, אך עם זאת יש חיוב נוסף באותם פסוקים ממש: ללמוד מתוך ספר התורה ולעשות בו שימוש תמידי. בנוגע להדיוט כתוב “ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם”, ובנוגע למלך כתוב “והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה’”.

אם כן עולה השאלה מהי מהות המצווה – האם עיקרה הוא הכתיבה ובזה יוצאים ידי חובה, או שמא אין די בכתיבה בלבד ונדרש גם שימוש תמידי בספר התורה כדי לצאת ידי חובת המצווה?

הנפקא מינה להלכה בהגדרת המצווה: מי שיש לו ספר תורה שלא באמצעות כתיבה, כגון שקנאו, האם קיים מצוותו? שהרי אם כל המצווה היא הכתיבה, לא יצא ידי חובתו, אבל אם עיקר המצווה היא שיהיה לו ספר תורה, הרי יש לו. ועוד נפקא מינה – כשכתב ספר תורה ונתנוֹ לאחרים, כגון לבית הכנסת, או שנאבד ממנו; שאם מצוותו היא הכתיבה, הרי כתב, אבל אם המצווה היא שיהיה לו ספר תורה, הרי אין לו.

ונחלקו בזה הרמב”ם והרא”ש. מלשון הרמב”ם בכמה מקומות משמע שהמצווה היא כתיבה, כפי שהוא מונה בספר המצוות: “שיהיה כל איש ממנו כותב ספר תורה לעצמו”. וכך מובא גם בפרק ז' מהלכות ספר תורה הלכה א': “מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו”. הרי שלדעתו המצווה היא הכתיבה.

ואילו לדעת הרא”ש החיוב הוא כפול – כתיבת ספר תורה כדי שילמדו בו, וכפי שעולה מדבריו בהלכות ספר תורה שם: “ואומר אני דודאי מצוה גדולה היא לכתוב ספר תורה וגם אין למוכרה אלא ללמוד תורה ולישא אשה”. ומבואר מדבריו שמי שכתב ספר תורה ומכר אותו, מבטל מצוות כתיבתו כי אינו יכול ללמוד בו.

ונראה ששניהם למדים את שיטתם מהלכה נוספת (מגילה כז, ע”א): "אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה".

הרמב”ם הביא דין זה בפרק י' מהלכות ספר תורה הלכה ב', וזו לשונו: “ספר תורה כשר נוהגין בו קדושה יתירא וכבוד גדול ואסור לאדם למכור ספר תורה”. ומבואר מדבריו ששורש האיסור הוא משום קדושת ספר תורה וכבודו, ולא משום ביטול מצוות כתיבת ספר תורה. ואילו לדעת הרא"ש, טעם האיסור למכור ספר תורה הוא, שהמוכר ספר תורה מבטל מצוותו.

האם תרומת ס"ת מבטלת את המצווה ?

לדעת שניהם, כאמור, אסור למכור את ספר התורה, וכל אחד מטעמו, ואולם השאלה המתבקשת היא מה הדין אם אדם הקדיש ונתן לבית הכנסת את ספר התורה שלו שכתב לעצמו, כדי שהציבור יקרא בו; האם ביטל מצוותו וחייב לכתוב ספר תורה אחר, כמי שמכר את ספר התורה שלו?

ה'תורת חיים' סובר שיחיד שכותב ספר תורה ומקדיש אותו (במתנה) לבית הכנסת על מנת שהציבור יקרא בו, לא נוהג כראוי, מכיוון שברגע שהוא מקדישו, הרי הוא של הקדש ולא שלו, ולכן לדעתו אין להקדיש ספר תורה לבית הכנסת, אלא אם כן כותב לעצמו ספר תורה אחר.

אך ה'פתחי תשובה' (שם סקג), שהביא דבריו, הביא שהרבה אחרונים (ספר בני יונה; פרדס דוד שם; תורת נתנאל פר' יתרו) חולקים על כך, וסוברים שכשאדם מקדיש (במתנה) ספר תורה לבית הכנסת כוונתו לטובת ההנאה שבזה, דהיינו שספר התורה הזה מיוחד לקריאה בעבור הציבור, אבל גוף ספר התורה נשאר שייך לו, ולכן לא פקעה מצוות כתיבת ספר תורה ממנו, ואין לו חיוב לכתוב ספר תורה אחר כדעת ה'תורת חיים'.