זריקת סוכריות על חתנים

מקור המנהג

נראה שמקור המנהג הקדום הוא מדברי הגמרא בברכות דף נ' ע"ב: "תנו רבנן ממשיכין יין בצנורות לפני חתן ולפני כלה, וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים, אבל לא גלוסקאות, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים". ופירש רש"י במקום: ממשיכין יין בצינורות משום סימן טוב.

גם רבנו יונה שם מבאר מנהג זה וכותב שנעשה כדי להרבות בשמחת חתן וכלה ולסימן טוב, וכן כותב הרשב"א: "והא דתניא ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה אע"פ שנמאסים התם משום דעיקר שמחת חתן וכלה בכך".

הרמב"ם בהלכות ברכות פרק ז', ט' והשולחן ערוך אורח חיים סימן קע"א, ד', מביאים ברייתא זו להלכה ואוסרים לזרוק צימוקים ופירות רכים כי הם נמאסים על ידי זריקתם, וכן אוסרים לזרוק גרעינים אלא במקום נקי כדי שלא יימאסו, ואף אוסרים להשאיר את האוכל על הרצפה שמא ידרכו עליו.

הגמרא בכתובות דף ט"ו ע"ב דנה בנוגע לאישה שנתארמלה או נתגרשה ותובעת את כתובתה, ומביאה שם הגמרא את חלוקת הקליות, שהן גרעיני חיטה מיובשים, כהוכחה לכך שהייתה רווקה בשעת הנישואין לצורך כתובתה. משמע מכאן שהיו זורקים ומחלקים ממתקין לפני החתן והכלה בשעת השמחה.

באחרונים מוזכר שגם בשבת שהחתן עולה לתורה קודם החתונה כמנהג האשכנזים הוא יום שמחה ומזמרים לפניו. ובמשנה ברורה סימן קע"א, ס"ק כ"א כותב על מי ש"הנהיגו כהיום לזרוק צימוקין לפני החתן בשבת שלפני חתונתו בשעה שקורין אותו למפטיר", שלא יפה הם עושים, משום שהצימוקים רכים ונמאסים.

אומנם כל האמור לעיל הוא בנוגע לחתן לפני נישואיו, אך נראה שמכאן גם פשט המנהג שחתן בר מצווה הוא בכלל חתן שעליו מדברת הגמרא וגם עליו זורקים סוכריות משום שמחה. הרי עלייה לתורה בפעם הראשונה היא אירוע משמח, וכחלק מהפגנת השמחה זורקים סוכריות. זוהי גם דרך מצוינת להביא ילדים לבית הכנסת, כלשון הרמב"ם על נער שאינו מבין את תועלת הלימוד – "יוכרח המלמד... לזרזו על הלימוד בדבר האהוב אצלו למיעוט שניו ויאמר לו למד, ואתן לך אגוזים או תאנים, או אשלם לך חתיכת סוכר".

הסתייגות מהמנהג

על אף דברי הגמרא שנהגו לזרוק לפני חתן וכלה דברי מתיקה משום שמחה, ומזה אנו מקישים גם לחתן בר המצווה, רבים מהפוסקים בדור האחרון, ובהם הרב יחזקאל אברהמסקי, ה'סטייפלר' – הרב ישראל קניבסקי, וכן הרב מנחם שך, זכר צדיקים לברכה, התנגדו למנהג זה מנימוקים שונים כדלקמן, וקהילות רבות אף ביטלוהו.

כבוד בית הכנסת ומורא מקדש – ההלכה מקפידה מאוד על התנהגות הולמת בבית הכנסת, כמבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סי' קנא א): "אין נוהגין בהם [בבתי כנסת] קלות ראש, כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה, ואין אוכלים ושותים בהם... כי הם נקראים מקדש מעט... ובמקדש נאמר 'ואת מקדשי תיראו', שיהא מוראו של השוכן בה עליו" (משנה ברורה שם). אין ספק כי זריקת ממתקים אין בה משום מורא וכבוד בית הכנסת. ואכן, מוצאים אנו תקנות קדומות של קהילות אשר בהן נהגו לזרוק ממתקים על חתני תורה בשמחת תורה, ומנהגים אלה בוטלו לימים, מהטעם הנזכר של ביזוי בית הכנסת (היכל עבודת ה' ע' מב).

הפרעות לתפילה – המולת הילדים סביב הבימה מפריעה לתפילה ולקריאת התורה וההפטרה, ומסיחה את דעתם של המתפללים מהקריאה עצמה. המחזה של ילדים רצים בבית הכנסת וצועקים הוא ההפך מקדושת בית כנסת ומורא מקדש, ובניגוד גמור לאמור בפסוק "בבית אלוקים נהלך ברגש".

סכנת נפשות – ילדים רצים וקופצים בין השולחנות והכיסאות וזורקים עצמם ללא אבחנה לכל עבר כדי לתפוס סוכריות, בלי לתת דעתם על הסכנות שבדבר, ולא אחת ראינו ילדים שנפצעו מכך.בניגוד לעבר, שאז רק נשים זרקו סוכריות מעזרת הנשים, כיום זריקת הסוכריות נהפכה לסוג של 'מטווח', וגם הגברים מתקרבים ממש לחתן וזורקים עליו בעוצמה רבה סוכריות קשות הנדמות כאבנים, ומסכנות את עיני המתפללים והחתן עצמו.

חינוך קלוקל – התחרות בין הילדים על תפיסת הסוכריות מחנכת לכוחנות ולרכושנות על חשבון הזולת. בדרך כלל החזק משיג הרבה והחלש משיג מעט, ולא אחת אנו עדים לחטיפות שחוטפים הילדים זה מידי זה. דבר זה מטפח את האלימות ואת יצר הרכושנות.

לכלוך בית הכנסת – ילדים אוכלים סוכריות שתפסו, ומשליכים את העטיפות על רצפת בית הכנסת ועל הכיסאות. לא אחת אנו עדים לסוכריות טופי שדבקו בריפודי הכיסאות וגרמו לנזק.

אכילה לפני קידוש – קשה מאוד להתאפק ולחכות עד לאחר הקידוש כדי להתחיל לאכול סוכריות, ורבים נכשלים בזה, בין ילדים ובין מבוגרים.

בריאות – ילדים תופסים כמויות גדולות של סוכריות ומכניסים את כל הרעל הזה לגופם בזמן קצר. משום מה אנו כהורים לא מקפידים על כך. ברור שבבית לא היינו נותנים לילד לאכול חבילה שלמה של סוכריות, אבל כאן, משום מה, הדבר מותר.

אז מה עושים  ?

יש מקום לשקול את ביטול המנהג כדעת גדולי ישראל, ולפצות את הילדים המצפים לממתקים על ידי חלוקת שקיות מחוץ לבית הכנסת אחרי זמן התפילה. כך אין הפרעה לתפילה, אין פגיעה בכבוד ספר התורה ובית הכנסת, יש חלוקה שוויונית ומבוקרת של ממתקים, וכל הילדים שמחים.

תקנון זריקת סוכריות

מכל מקום, אם אנו לא נמנים עם הקהילות שהחליטו לבטל מנהג זה, כדאי שניתן דעתנו על הבעיות הרבות הכרוכות בכך, כפי שמנינו לעיל ועוד נמנה בהמשך, וניצור בבית הכנסת תקנון ברור לזריקת סוכריות, ובכך נצמצם ככל האפשר את הפגיעה באנשים ואת ההפרעות לתפילה.

כשרות - חשוב להקפיד על כשרות הסוכריות ולהורות להורי החתן להביא רק סוכריות מייצור מקומי בהכשר ידוע ומוכר. סוכריות מיובאות ללא הכשר מכילות בדרך כלל חומרים אסורים והם בגדר טרף, וגם סוכריות מייבוא בהכשר, הן בספק גדול, מכיוון שתעשיית הזיופים גדולה ואין לנו דרך לדעת ולפקח. לכן חשוב לקנות רק מייצור מקומי בהכשר ידוע ומוכר.

הגבלת כמות - אין להגזים בכמות הסוכריות המובאת לבית הכנסת. יותר משתיים–שלוש סוכריות למתפלל, זה כבר יותר מדי. זה רק יאריך את זמן הזריקה וההמולה בבית הכנסת, ויאבד את אפקט השמחה.

סוג הסוכריות - חשוב להקפיד שיובאו לבית הכנסת רק סוכריות רכות וסוכריות טופי. סוכריות קשות יכולות להכאיב מאוד ואף לפצוע.

מי זורק - כדאי להדגיש ולהקפיד שרק נשים תזרוקנה סוכריות ולא גברים. נשים זורקות לשם שמחה ובעוצמה סבירה, ולא ב'מטווחים' מקרוב.

כדאי למנוע לחלוטין את תופעת זריקת הסוכריות של חברי החתן על החתן. זה נעשה לשם קונדס ומסוכן.

אסור שגברים יזרקו סוכריות בחזרה לעזרת הנשים; יש בזה משום פריצת גדרי צניעות.גם זריקה של גברים על גברים אינה מקובלת. יש בה משום הוללות וההפך ממורא ממקדש.

לאן זורקים - חשוב לחדד שמותר לזרוק סוכריות לסביבת הבמה, ובשום אופן לא לטווח איש כזה או אחר. סוכרייה שפוגעת בעוצמה יכולה להיות מכאיבה מאוד, מסוכנת ואף מכעיסה.

כדאי להקפיד ולמנוע מהילדים לעלות לבימה – הדבר מפריע לקריאת התורה ולמתפללים, וכן למנוע בסביבת הבימה התקהלות מיותרת לפני זריקת הסוכריות.

מתי זורקים - כדאי שנשים תדענה שזמן זריקת הסוכריות הוא לפני העלייה לתורה או בסיום הקריאה והברכות. בשום אופן אין לזרוק סוכריות במהלך הקריאה. זה רק מפריע – למתפללים, לחתן השמחה ולבעל הקורא.

קידוש - כדאי תמיד לעורר ולהזכיר למתפללים שאכילה לפני קידוש אסורה. לא בטוח שנצליח למנוע את התופעה לגמרי, אבל לפחות נעורר את האנשים וניצור מודעות לעניין.

כבוד בית הכנסת - חשוב לעורר ולהזכיר שאין להשליך את עטיפות הסוכריות על רצפת בית הכנסת, ובוודאי לא למרוח סוכריות דביקות על המושבים והרצפה.

לסיכום: מנהג זריקת הסוכריות בבית הכנסת הוא קדום ויש לו מקורות הלכתיים, אך הבעיות בו רבות וכדאי שניתן דעתנו על דעת גדולי ישראל של הדור האחרון ונבטל מנהג זה. אם זוהי גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה, חשוב שניצור תקנון ברור שיקבע מה מותר ומה אסור ונקפיד עליו, ובכך נמזער למינימום את הבעייתיות שבדבר. מזל טוב!